מה למדנו מהימים השחורים בשוק ההון?

שוק ההון האמריקאי סיפק במאה האחרונה רגעים של אופוריה לצד ימים “שחורים” במיוחד — כאלה שבהם מדדים מובילים צנחו באחוזים דו־ספרתיים בתוך יום אחד. למרות הקיצוניות, ההיסטוריה מלמדת שהתנודתיות החריפה הזו מתקיימת במקביל למגמת עלייה רב־שנתית. כדי להבין טוב יותר את האופי המחזורי של שוקי המניות ואת ההתנהגות הנכונה ברגעי לחץ, ננתח את הימים הגרועים ביותר של המאה האחרונה: מה קרה בכל יום, מה הניע את הירידות, מה היה הקשר המאקרו, ואילו לקחים מעשיים אפשר לגזור למשמעת השקעה.

איך מודדים “יום גרוע” — הערת מתודולוגיה קצרה

מקובל למדוד “יום גרוע” לפי שינוי אחוזי בסגירת היום (ולא “נקודות”), משום שאחוזים מאפשרים להשוות תקופות ומפלסי מחירים שונים. כך ניתן לבחון באופן עקבי אירועים מ־1929 ועד ימינו, בעיקר דרך S&P 500 כמדד ייחוס רחב (ולעתים להשוות גם לדאו ג’ונס).

עשרת–שתים עשרה הימים הגרועים ביותר — לפי S&P 500 (בסגירה)

להלן רשימת הקצה לפי שינוי אחוזי יומי, ואחריה ניתוח כרונולוגי נרחב:

1. 19.10.1987 — ‎20.47%- (“יום שני השחור”)
   
2. 28.10.1929 — ‎12.34%-
   
3. 16.03.2020 — ‎11.98%-
   
4. 29.10.1929 — ‎10.16%-
   
5. 06.11.1929 — ‎9.92%-
   
6. 12.03.2020 — ‎9.51%-
   
7. 18.10.1937 — ‎9.27%-
   
8. 15.10.2008 — ‎9.04%-
   
9. 01.12.2008 — ‎8.93%-
   
10. 20.07.1933 — ‎8.88%-
    
11. 29.09.2008 — ‎8.79%-
    
12. 21.07.1933 — ‎8.70%-
    

הבדלים קטנים בין רשימות שונות נובעים מאופן עיגול או עדכוני נתונים היסטוריים, אך התמונה הכללית זהה: עוגני הקצה מתרכזים בארבע תקופות — 1929–1937, 1987, 2008 ו־2020.

1929: שני הימים שהציתו את הסיפור הגדול

28 באוקטובר 1929 — “שני שחור”

סוף שנות ה־20 התאפיין במינוף ספקולטיבי, רגולציה חלשה וציפיות צמיחה מופרזות. ב־28 באוקטובר נרשמה ירידה יומית דו־ספרתית שהפכה לסמל. ההידרדרות המהירה ערערה את אמון הציבור והאיצה את ההתכנסות לשפל.

29 באוקטובר 1929 — “שלישי שחור”

יום נוסף של ירידה חדה, בתוך רצף תנודתי מתמשך. גם לאחר נקודות התאוששות זמניות, השוק המשיך לחפש תחתית חודשים רבים. הלקח: תנודתיות קיצונית יכולה להופיע בימים רצופים; יום אחד אינו תחילתו או סופו של תהליך כלכלי עמוק.

1933–1937: בין רפורמות להתאוששות עם זעזועים

אמצע שנות ה־30 הביא רפורמות פיננסיות והתייצבות מסוימת, אך גם ימי תנודה חריפים. ביולי 1933 נרשמו שני ימי ירידה חריגים נוספים, ובאוקטובר 1937 — ירידה חדה על רקע האטה מחודשת (“מיתון בתוך התאוששות”). השוק של אותה תקופה היה דל־נזילות יחסית וחשוף לתנועות יומיות חדות, אך הכיוון הרב־שנתי החל להתעצב כלפי מעלה.

1987: יום שני השחור — אירוע חד בקנה מידה היסטורי

ב־19 באוקטובר 1987, S&P 500 צנח ביותר מ־20% ביום אחד, והדאו ג’ונס ירד אף יותר באחוזים. שילוב של מנגנוני מכירה אוטומטיים (“ביטוח תיק”), מסחר ממוחשב מוקדם ופאניקה יצר “מפולת־ברק”. באופן פרדוקסלי, השנה עצמה לא הסתיימה באסון שנתי — תזכורת לכך שיום אחד, קיצוני ככל שיהיה, אינו מנבא בהכרח את תוצאת השנה כולה. בעקבות האירוע הוטמעו מנגנוני בלימה אוטומטיים (Circuit Breakers) כדי לצנן רצפי מכירה חדים.

2008: שרשרת ימי לחץ בשיא המשבר הפיננסי

המשבר הפיננסי של 2008 לא התנקז ליום בודד, אלא לאשכול ימים קיצוניים:

• 29.09.2008 — ירידה חדה לאחר כישלון הצבעת חבילת החילוץ.
  
• 15.10.2008 — ירידה נוספת משמעותית בעיצומו של משבר אשראי גלובלי.
  
• 01.12.2008 — ירידה חדה נוספת על רקע החמרת תחזיות מאקרו.
  

באותם שבועות הופיעו גם ימי עליות חריגים. המוטיב החוזר: כשהמערכת הפיננסית מתוחה, הקצוות — השלילי והחיובי — נוטים להופיע בצמידות.

2020: מגפת הקורונה והפעלת בלמי חירום

מרץ 2020 ריכז כמה מהימים התנודתיים ביותר בעשורים האחרונים: ב־12 וב־16 בחודש נרשמו ירידות יומיות דו־ספרתיות היסטוריות, והופעלו מספר פעמים מנגנוני בלימת מסחר. בהמשך השנה, צעדי מדיניות חסרי תקדים והסתגלות מהירה של חברות וכלכלות הובילו להתאוששות מהירה במיוחד ולשיאים חדשים.

דאו לעומת S&P — מה ההבדל בהיסטוריה של “הימים הגרועים”?

הדאו ג’ונס ותיק ו־”מוכר”, אך S&P 500 רחב ומייצג יותר את שווי השוק. ב־1987, למשל, ירידת הדאו הייתה אף גדולה מזו של S&P באחוזים, וב־1929 שני ימי השפל נמדדו היסטורית בעיקר דרך דאו. העיקר: לא משנה באיזה מדד בוחנים — ימי הקצה בולטים בכל מדד רחב.

מה משותף לימי הקצה?

1) מכירות מאולצות והאצת מהירות: מינוף, קריאות מרג’ין ומסחר אלגוריתמי מחריפים תנועה.
2) הפתעה או אי־ודאות קיצונית: מגפה, כשל אשראי או שינוי רגולטורי מהיר.
3) צמידות לימים חיוביים קיצוניים: פעמים רבות, ימים של עליות חדות מופיעים בסמיכות לימים הגרועים ביותר — ולכן קל מאוד לפספסם אם “מחכים להירגע”.

למה תזמון השוק נכשל ברוב הפעמים

הנטייה הטבעית: “לצאת עכשיו, לחזור כשזה יירגע”. בפועל זו אסטרטגיה בעייתית:

• אי־יכולת חיזוי עקבית: קשה לזהות בזמן אמת את השיאים והשפלים.
  
• הפסד ימי־מפתח: אחוז ניכר מהתשואה ארוכת הטווח מגיע ממעט ימי מסחר חריגים. היעדר נוכחות בימים הללו מקטין דרמטית את התשואה המצטברת.
  
• עלויות חיכוך: עמלות, מרווחים ומיסוי מצטברים ומכרסמים בתשואה.
  
• פסיכולוגיה: הפסיכולוגיה של המשקיע פחד בירידות וחמדנות בעליות מטים החלטות ומחריפים טעויות עיתוי.
  

המסקנה: עבור רוב המשקיעים, ניסיון מתמשך לתזמן את השוק מגדיל את הסיכון לפספס את המהלכים החיוביים הגדולים — בדיוק משום שהם מופיעים לעיתים קרובות “מתוך הסערה”.

“הימים הגרועים” כבדיקת לחץ למשמעת משקיע

ימי קצה הם מבחן ליכולת להתנהל לפי תהליך ולא לפי תחושה. שאלות שכדאי שכל משקיע יענה עליהן מראש:

• האם קיימת מדיניות השקעה כתובה שמגדירה מה עושים בירידה יומית חדה?
  
• האם יש תקרות משקל לנכס יחיד, כדי למנוע ריכוז־יתר?
  
• האם מתבצעת קנייה תקופתית קבועה (DCA) שאינה תלויה בכותרות?
  
• האם מוגדר מנגנון איזון שמחזיר את התיק למשקלי היעד כשהוא “סטה” מתנודות השוק?
  

הכוונה אינה להתעלם מסיכון, אלא להפוך אותו לבר־ניהול. מסגרת עבודה ברורה מפחיתה החלטות אימפולסיביות ומקבעת משמעת גם ביום סוער. דרך מצוינת לבנות את הידע הזה היא במסגרת של לימודים שוק ההון מהבית המעניקים כלים פרקטיים למשקיע.

מפת דרכים כרונולוגית — הרחבה

1929–1933: מספקולציה להידוק פיננסי — ואז רפורמות

העשור נפתח בספקולציה ובמינוף ונסגר בשפל. שני הימים של אוקטובר 1929 בלטו, אך גם נובמבר 1929 ויולי 1933 כללו ימי ירידה גדולים. השוק חיפש תחתית לאורך זמן, תוך מעבר לרפורמות ומסגרות חדשות.

1937: “מיתון בתוך התאוששות”

לאחר התקדמות ראשונית, הידוק מוניטרי ופיסקלי תרם לבלימת הצמיחה ולהתפרצות תנודתית חדשה. ירידת אוקטובר 1937 נחרתה כאחד הימים הגרועים — אך התהליך הרב־שנתי של התאוששות לא נעצר.

1987: כשהאלגוריתמים פגשו שוק דק

“ביטוח תיק” ומודלים ממוכנים הגבירו מכירות ככל שהשוק ירד, והעצימו את המהלך. האירוע הביא לעיצוב כללי בלימה מודרניים שנועדו לצנן רצפי ירידה מהירים.

2008: משבר מערכתי ומקבץ ימי קצה

תמחור אשראי שגוי, מינוף וחדלות פירעון יצרו שרשרת ימי קצה — שליליים וחיוביים — בתוך מרחב זמן קצר. מי שניסה “לחכות לשקט” התקשה לחזור בדיוק בזמן לעליות שאכן הגיעו בהמשך.

2020: מגפה גלובלית, בלמים, התאוששות מהירה

מרץ 2020 ריכז ירידות יומיות קיצוניות לצד עליות חדות בסמיכות. צעדי מדיניות אגרסיביים והסתגלות הכלכלה תרמו להיפוך מהיר של המומנטום בהמשך השנה.

קשר חשוב: הימים הגרועים והימים הטובים “גרים באותה שכונה”

אחד הדפוסים העקביים הוא שרבים מהימים הטובים ביותר מתרחשים בעת שוק דובי או בסמוך לתחילתו של שוק שורי חדש. כלומר, רגעים שבהם התחושה הקולקטיבית שלילית במיוחד עשויים להכיל גם את פרצי העליות המשמעותיים ביותר. זו הסיבה שמשמעת של “להישאר בתמונה” בליבת התיק חשובה יותר מיכולת (שאין לנו) לנחש מתי השוק יחליט לפנות מעלה.

מה לוקחים מכאן — עקרונות עבודה קצרים

1. הפרדת טווחים: יום בודד — גם אם הוא מהגרועים בהיסטוריה — אינו מייצג שנה שלמה, ובוודאי שלא עשור.
   
2. תהליך מעל תחושה: מסמך עקרונות, קנייה תקופתית ואיזון תקופתי מייצרים עקביות.
   
3. ניהול ריכוזיות: תקרות משקל לנייר בודד או רעיון נושאיים.
   
4. הכרת מנגנוני בלימה: בלמים אינם מבטלים ירידות, אך יכולים לצמצם ספירלות.
   
5. עמידה בפיתוי לתזמן: הרווחים הגדולים נוטים להגיע בהפתעה — שמירה על נוכחות ליבתית עדיפה על “אחזור כשיירגע”.
   

אז מה למדנו מהימים השחורים בשוק ההון?

הימים הגרועים ביותר של המאה האחרונה — מ־1929, דרך 1987 ו־2008 ועד 2020 — מציירים תמונה ברורה: תנודתיות קצה היא חלק מה־DNA של שוק המניות, אך היא מתקיימת לצד מגמת צמיחה רב־שנתית. מי שבוחן את השוק דרך פריזמה יומית בלבד יראה כאוס; מי שמביט דרך פריזמה של שנים יראה דפוס: הלם — התאמות — התאוששות.

הלקח למשקיע שמבקש לבנות הון לאורך זמן פשוט: לא להיבהל מיום אחד, גם אם הוא חריג היסטורית; להבין שהימים הטובים והגרועים נוטים להופיע בצמידות; ולהעדיף משמעת תהליכית עקבית על פני אינטואיציה רגעית. כך הופכים תנודתיות קיצונית מרעש מסיח — לכלי עבודה מנוהל בתוך אסטרטגיה ארוכת טווח. רוצה ליישם עקרונות השקעה נכונים ולבנות אסטרטגיה מותאמת אישית? צור קשר עם הביצה הפיננסית ותוכל לקבל ליווי מקצועי ומבוסס ניסיון.